הכפר שהיה כאן: נווה יעקב 1924-1948, והלילה האחרון

איך קם הכפר

אגודה של צעירים ירושלמים

הסיפור מתחיל בירושלים, ב-1921. חברי תנועת "המזרחי הצעיר", רובם ירושלמים דתיים, הקימו אגודה בשם "הכפר העברי". המטרה הייתה להקים כפר חקלאי קטן ליד העיר, שבו כל משפחה תקנה בכספה בית וחלקת אדמה ותעבד אותה בעצמה. זו הייתה תקופה קשה, וצעירים רבים עזבו את הארץ בגלל המצב הכלכלי. מייסדי האגודה רצו לתת להם סיבה להישאר: בית, אדמה ופרנסה.

האדמה נקנתה מבעלי קרקעות מבית חנינא, בתהליך שנמשך כמה שנים. לפי זיכרונות בני המשפחות, אחד ממייסדי הכפר חתם על שטר הקנייה ביום שישי, והחתימה נמשכה עד אחרי כניסת השבת. הוא לא ראה בזה חילול שבת, אלא מצווה של יישוב הארץ. בסך הכול רכשו חלקות בכפר 140 איש וחמש חברות.

השם, התוכנית ואבן הפינה

הכפר נקרא נווה יעקב על שם הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת המזרחי. את תוכנית היישוב שרטט האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן גם שכונות ויישובים רבים אחרים באותן שנים.

ב-10 ביולי 1924, ח' בתמוז תרפ"ד, הונחה אבן הפינה לעשרת הבתים הראשונים, בטקס חגיגי עם אורחים מירושלים ומתל אביב, רבנים, וממלא מקומו של הנציב העליון הבריטי. כעבור שנה, בקיץ תרפ"ה, הסתיימה בניית הבתים. המשפחה הראשונה, משפחת הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, נכנסה לביתה כבר בראש חודש אב, אף שבתשעת הימים שלפני תשעה באב לא נהוג לעבור לבית חדש. הרב פסק שמצוות יישוב הארץ קודמת. לפי זיכרונות בתו, המשפחה גרה בכפר לבדה כעשרה ימים, עד שהגיעו שאר המשפחות.

החיים בכפר

מים, חלב ואוטובוס אחד

האדמה הייתה סלעית וקשה לעיבוד, ורוב התושבים התפרנסו גם מעבודה בעיר. הענף העיקרי בכפר היה גידול פרות לחלב, והחלב נשלח לירושלים. הבעיה הגדולה הייתה מים: לא היה מעיין קרוב, ובשנים הראשונות סמכו על בור גדול שאסף את מי הגשמים. רק ב-1936 חוברו נווה יעקב ועטרות השכנה לצינור שהביא מים מעין פרת.

לעיר הגיעו באוטובוס אחד, שיצא בבוקר וחזר לפנות ערב, עמוס בכדי חלב ובתוצרת הכפר. בתקופות של מאורעות כיסו אותו בלוחות ברזל כדי להגן על הנוסעים מיריות. לפי זיכרונות של ילדה שגדלה בכפר בשנות ה-30, לא היו חשמל ומים בברזים, הבתים הוארו במנורות נפט, והטלפון היחיד בכפר היה בבית המוכתר.

בית הספר, בית הכנסת והרב

בקיץ 1925, מיד אחרי שעבר לגור בכפר, אסף המורה ישראל ריבלין את ילדי הכפר והתחיל ללמד אותם, אף שבכל הארץ היה חופש. ביום הראשון למדו את פרשת בראשית, וכשהגיעו לפסוק על גן עדן, הציעו הילדים לטעת גם הם גן. באותו יום התחילו להכשיר חלקה ליד בית הספר לגינת ירקות ועצי פרי. בית הספר לימד עד כיתה ו', ואחר כך המשיכו התלמידים ללמוד בירושלים.

בניין בית הכנסת נחנך רק ב-1938, ארבע עשרה שנים אחרי שהכפר עלה על הקרקע. רב הכפר היה הרב יצחק לוי, ממייסדי ישיבת מרכז הרב.

שבת בנווה יעקב, 1941

בקיץ 1941 הגיעה לכפר קבוצה של כשלושים בני נוער מירושלים, מתנועת בני עקיבא, כדי לבלות שם שבת. אחת המשתתפות כתבה על כך כתבה בעיתון "הצופה". היא תיארה בניין גבוה בן שלוש קומות במרכז הכפר, שהיה גם בית כנסת, גם בית ספר וגם תחנת נוטרים, קבלת שבת על הגבעה, ותפילה בבית הכנסת של הכפר, בהברה ספרדית. במוצאי שבת עלו הצעירים לאוטובוס, בין כדי החלב, וחזרו לעיר.

ילדות בכפר

מה עשו ילדים בכפר בלי חשמל, בלי רדיו ובלי צעצועים קנויים? לפי זיכרונות הילדות שהתפרסמו, הם שיחקו בקלאס, בקפיצה בחבל ובחמש אבנים, הבנות הכינו בובות ממגבות מטבח, ובשבתות יצאו לטייל בשדות וללקט פרחים. בלילות שמעו את יללות התנים, ובימי המאורעות של 1936 עד 1939 היו לילות שבהם אמה של אחת הילדות עמדה על המשמר והעירה את הבנים הגדולים, כשזרים ניסו להתקרב לבית.

הלילה האחרון

חצי שנה של מצור

מסוף נובמבר 1947, אחרי ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ, נווה יעקב ועטרות היו מנותקות ונתונות במצור. היה מחסור במים, במזון ובתחמושת. ב-24 במרץ 1948, ערב פורים, יצאה שיירה קטנה של שני כלי רכב משוריינים עם ציוד לשני היישובים. בכניסה לשועפאט היא נלכדה והותקפה, ו-14 מאנשיה נהרגו.

באותם חודשים שכב רב הכפר, הרב יצחק לוי, בבית החולים הדסה בהר הצופים, וכתב משם מכתבים למשפחתו בכפר. במכתבים הוא שולח דרישות שלום למשפחות הכפר בשמן, ומפציר בבני ביתו להעביר את הנשים והילדים לעיר. בסוף אפריל ובתחילת מאי 1948 פונו רוב הנשים, הילדים והזקנים משני היישובים לירושלים, בשתי שיירות.

ההחלטה לסגת

ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, קיבלו מגיני עטרות פקודה לעזוב את המושב. הם הלכו בלילה ברגל לנווה יעקב, ולמחרת ראו ממנה את בתי עטרות עולים באש. ב-16 במאי הותקף נווה יעקב בקרב שנמשך כארבע עשרה שעות. כשהתחמושת כמעט נגמרה, החליטו המפקדים לסגת, ובראשם מפקד נווה יעקב, אברהם תימור.

הנוטר אברהם גת, שהפעיל את תחנת האיתות של הכפר, ישב על גג בית הכנסת ושלח איתותי אור לירושלים, אל מגדל המים בבית וגן. לפי זיכרונותיו, הוא העביר לעיר את ההודעה שהמגינים עוזבים, ושמע בתשובה שהעזיבה סותרת את החלטת הפיקוד. את המברק האחרון שלו, שלא נרשם בשום יומן, הוא שלח לבד: "אני סוגר את התחנה לנצח".

160 איש בדרך להר הצופים

לפני שיצאו, קברו המגינים את ההרוגים, השמידו את מה שלא יכלו לקחת והטמינו את ספרי התורה. בסביבות חצות, אחרי הכנות ארוכות, יצא הטור: כ-160 איש, אנשי עטרות ואנשי נווה יעקב, ואיתם פצועים שנישאו על מיטות כבדות בלי רגליים, ששימשו במקום אלונקות. בראש הלכו המפקדים, ואיתם סייר מעטרות שהכיר את השטח, והדרך תוכננה כך שתעקוף את שועפאט ממזרח.

באמצע הדרך גילה מפקד עטרות שתי מיטות מונחות בצד השביל, ואת הנושאים שלהן כמאתיים מטר משם. הפצועים, שהרגישו שהם מכבידים על כולם, שכנעו את הנושאים להשאיר אותם מאחור. המפקד החזיר את הנושאים, והם המשיכו לסחוב. לפי זיכרונות הנוטר, הירח האיר על שדות החיטה, שכבר היו מוכנים לקציר. עם אור ראשון הגיע הטור להר הצופים.

חמשת הנופלים

בקרבות על נווה יעקב נפלו חמישה: אבא בצלאל, שנפל ב-18 באפריל 1948, כחודש לפני הנסיגה, בהתקפה על הכפר, ויעקב כהן, דניאל צפניה, תמר פיטובסקי ומיכאל שטראוס, שנפלו בקרב האחרון, ב-16 במאי. מיכאל, בן עטרות, היה בן 18. הוא רץ להביא תחמושת לעמדה מרוחקת, ונפצע ברגלו כמה עשרות מטרים ממנה. הוא הספיק עוד לזרוק את התחמושת לחבריו שבעמדה, ואז נפגע שוב ונהרג. לפני הנסיגה אמר אביו קדיש על קברו, והלך עם כולם להר הצופים. הנופלים נקברו בכפר, ובנובמבר 1949, אחרי הסכמי שביתת הנשק, הועברו לקבורה בהר הרצל.

ספרי התורה שנקברו בשלושה מקומות

בין ההולכים היה תושב הכפר נחמן בן יעקב. בליל הפינוי הוא הטמין את ספרי התורה ושאר ספרי הקודש של הכפר בשלושה מקומות, בתקווה שיום אחד יהיה אפשר לחזור ולהוציא אותם. יומיים אחר כך, ב-19 במאי 1948, ישב בהדסה בהר הצופים וכתב הצהרה חתומה שמתארת בדיוק איפה קבר כל חלק, וצירף לה שרטוט ביד.

• המקום הראשון: בור באורך של כ-2.2 מטר, בחצר של משפחת ברינקר, בין הכניסה לחצר הפרות לבין הכניסה לרפת.
• המקום השני: ליד יסוד בטון שהיה פעם רצפת בית הכנסת של פועלי המזרחי. כדי לסמן את הנקודה המדויקת הוא תיאר שני קווים דמיוניים: אחד בין חלון של בית שכן לבין גג הרפת, והשני לפי המגדל שעל הטחנה. הבור נמצא במקום שבו הקווים נחתכים.
• המקום השלישי: מאחורי ביתו, על טרסת הירקות, כמטר מעץ התפוח הצפוני ביותר.

אחרי המלחמה הכפר נהרס כמעט כולו, ובשטח הוקם מחנה צבאי ירדני. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הפך למחנה של צה"ל, ובתחילת שנות האלפיים פונה, ועל מקומו הורחבה פסגת זאב צפון ונסללה דרך מוסא פלד. הבנייה שינתה את פני השטח לגמרי, ולכן קשה מאוד לזהות היום את הנקודות שבהצהרה.

לפי שחזור של תוכנית הכפר, שהכין משרד אדריכלים בשביל המועצה לשימור אתרי מורשת, אזור בית הכנסת של הכפר היה סמוך למפגש של שדרות נווה יעקב ורחוב שמחה הולצברג, והבתים המזרחיים, ובהם הבית של נחמן בן יעקב, היו סמוך לרחוב אבא אחימאיר. עד כמה שידוע לחוקרים, הספרים לא נמצאו. ייתכן שהם קבורים עד היום מתחת לבתים, לגינות או לכבישים שאנחנו עוברים בהם כל יום.

איפה זה היום: פסגת זאב, נווה יעקב ובית חנינא

יש בלבול נפוץ בשאלה איפה בדיוק עמד הכפר. שכונת נווה יעקב, שנבנתה מ-1970 ונקראה על שמו, לא נמצאת במקומו, אלא בעיקר צפונית-מזרחית לו. בדקנו את המיקום מול מפת תתי-השכונות ומספרי הבתים של עיריית ירושלים, ומול קק"ל, וזה מה שעולה:

• גן הגבורה הוא לב הסיפור, והוא בפסגת זאב צפון. לפי קק"ל, הגן הוקם במקום שבו שכנה המושבה, בתחום פסגת זאב צפון. במפת העירייה הגן, ברחוב שמחה הולצברג 19, רשום בפסגת זאב צפון, וגם כל מספרי הבתים ברחוב שמחה הולצברג. השלט בכניסה לגן אומר למבקר שהוא עומד על אדמת הכפר.
• הקצה המזרחי של הכפר נמצא היום בנווה יעקב. לפי מפת העירייה, הגבול בין פסגת זאב צפון לנווה יעקב עובר סמוך לשדרות נווה יעקב. רחוב אבא אחימאיר, שלידו עמדו לפי השחזור הבתים המזרחיים של הכפר, נמצא כולו בנווה יעקב.
• חלק קטן נמצא היום בבית חנינא. לפי הסקר, ממערב לדרך מוסא פלד נשארה חלקה קטנה שלא נבנתה, ובה אפשר עוד לזהות את חלוקת המגרשים המקורית. לפי מפת העירייה, השטח שממערב לדרך מוסא פלד שייך לבית חנינא.

גם שמות של רחובות וכיכרות מזכירים את הכפר. בפסגת זאב יש רחוב על שם גדוד מכמש, גדוד ההגנה שהגן על הכפר עד שנפל. בכניסה לנווה יעקב נמצאת כיכר מגיני עטרות, שנקראה בשמה ב-1998. ועל שמותיהם של עוד רחובות בשכונה אפשר לקרוא במדריך מאחורי שלטי הרחוב.

גן הגבורה וטיילת דרך ההולכים

גן הגבורה הוקם ב-2002, ביוזמת העמותה למורשת עטרות, שבראשה עמדה רותי דנון, אחותו של מיכאל שטראוס. בגן יש לוחות שמספרים את סיפור הקרבות על עטרות ועל נווה יעקב, ועליהם שמות של 58 נופלים מהשיירות ומהקרבות באזור. בגן יש גם מתקני כושר ומתקני משחק לילדים, ולכן הוא גם גינה שכונתית של ממש.

מהגן יוצאת דרומה טיילת הגבורה, וממשיכה ממנה טיילת דרך ההולכים. דרך ההולכים נחנכה ב-2021, על התוואי שבו הלכו המגינים בלילה האחרון אל הר הצופים. שותפים להקמתה המינהל הקהילתי, עיריית ירושלים והעמותה למורשת עטרות, והיא והשם שלה יצאו לפועל ביוזמת החוקר יוסי שפנייר, תושב השכונה. לטיילת הוכנה גם דפדפת מידע, שהופצה דרך המינהל הקהילתי. עוד על הטיילות, על הגינות ועל כל מה שיש באזור יש במדריך פסגת זאב צפון, ועל מתקני הכושר בגן בעמוד מתקני ספורט בפסגת זאב.

מסלול הליכה: בעקבות הלילה האחרון

אפשר ללכת בכיוון שבו הלכו ההולכים, מצפון לדרום. המסלול כולו כקילומטר וחצי, כ-20 דקות הליכה, וברובו עובר בטיילות.

מי שרוצה להתחיל מהקצה המזרחי של הכפר, יכול לצאת מרחוב אבא אחימאיר בנווה יעקב ולהגיע למפגש של שדרות נווה יעקב ושמחה הולצברג בכ-490 מטר, כ-7 דקות. ההולכים עצמם המשיכו משם בחושך, בלי דרך, עד הר הצופים. עוד מסלולים קרובים לבית יש בעמוד טיולים בפסגת זאב.

איך מגיעים לגן הגבורה

• הכתובת: רחוב שמחה הולצברג, פסגת זאב צפון. הגן נמצא בצד המערבי של האזור, קרוב לדרך מוסא פלד.
• ברכבת הקלה: מתחנת משה דיין כ-400 מטר, כ-5 דקות הליכה. מתחנת מזל קשת כ-470 מטר, כ-6 דקות. כל התחנות מופיעות במדריך הרכבת הקלה בפסגת זאב.
• באוטובוס: קווים רבים עוצרים בשדרות נווה יעקב ובשדרות משה דיין. איזה קו עוצר איפה, אפשר לבדוק בעמוד תחבורה ציבורית בפסגת זאב.

ניווט בוויז גוגל מפות

משימות לילדים

• קראו את השלט: בכניסה לגן הגבורה יש שלט שמדבר אליכם ישירות. מצאו בו לאיזה כיוון ובאיזה מרחק היה המושב עטרות, והסתובבו אל הכיוון הזה.
• טלפון בלי טלפון: בימי המצור, הנוטר שעל גג בית הכנסת דיבר עם ירושלים באיתותי אור, הבזקים קצרים וארוכים. נסו לשלוח לחבר הודעה של מילה אחת בפנס, בהבזקים, ובדקו אם הוא מבין.
• מה הייתם לוקחים? המגינים יצאו בלילה וסחבו רק את מה שהיה הכי חשוב. אם הייתם צריכים ללכת ברגל כמה שעות בחושך, מה הייתם לוקחים איתכם?
• מפה של אוצר: נחמן בן יעקב סימן את מקום הספרים לפי חלון, גג ומגדל. בחרו חפץ בבית או בגינה, החביאו אותו, וכתבו לחבר הוראות לפי שלושה סימנים שרואים מהמקום. האם הוא מצא?
• גינה כמו בכפר: ילדי הכפר שתלו גינת ירקות ליד בית הספר כבר ביום הלימודים הראשון. איזה צמח הייתם שותלים אתם?

בגן יש לוחות זיכרון עם שמות של נופלים. מתנהגים בו בשקט ובכבוד, ולא מטפסים על הלוחות.

עוד סיפורים מהשכונה

מי שנשבה בהיסטוריה של המקום ימצא עוד אתרים מתקופות קדומות בהרבה במדריך אתרי העתיקות של פסגת זאב, ובדף על מנזר הצבאים בפסגת זאב מזרח. את תולדות השכונה כולה, מאז שנבנתה בשנות ה-80, אפשר לקרוא בעמוד כל מה שצריך לדעת על פסגת זאב. המינהל הקהילתי מקיים מדי פעם סיורי מורשת בשכונה, וכדאי לעקוב אחרי לוח האירועים בפסגת זאב ואחרי עמוד המינהל הקהילתי.