הקרב על הגבעה שמעל הבית: ששת הימים בפסגת זאב

מה קרה כאן ב-6 ביוני 1967

עד מלחמת ששת הימים עבר הגבול בין ישראל לירדן בתוך ירושלים, והשטח שעליו בנויה היום פסגת זאב היה בצד הירדני. מצפון לעיר עבר הכביש מירושלים לרמאללה ולשכם, על גב ההר. שני הצדדים הבינו שמי שישלוט בגב ההר הזה יכריע את הקרב על ירושלים.

המרוץ אל גב ההר

ב-5 ביוני, עם פרוץ הלחימה בירושלים, קיבלה חטיבת הראל פקודה לעלות מאזור בן שמן אל הרי ירושלים, לפרוץ את המוצבים הירדניים בצפון הפרוזדור ולהגיע עד תל אל-פול לפנות בוקר. באותן שעות יצאה מיריחו חטיבת השריון הירדנית 60, עם טנקי פטון חדישים, אל אותו יעד בדיוק. חיל האוויר תקף את הטור הירדני מהשעות המאוחרות של אחר הצהריים ועד חצות, ורק חלק קטן ממנו הגיע. לוחמי הראל נלחמו כל הלילה בגבעת הרדאר, בנבי סמואל ובשטח הררי שקשה להעביר בו טנקים, ועם שחר הגיעו לבית חנינא.

תשע שריוניות מול טנקי הפטון

בבוקר 6 ביוני עמדו בראש הכוח תשע שריוניות של סיירת דוכיפת, בפיקוד מפקד הסיירת, אהוד שני. מפקד החטיבה, אורי בן-ארי, שלח אותן לחסום את הדרך מכיוון חיזמא, כדי שהטנקים הירדניים לא יגיעו לירושלים. השריוניות חצו את שועפאט ועלו על הגבעה ראס א-טוויל. ממש למרגלותיה, בין הבתים, ראו כוח ירדני, ופתחו באש. אז נפתחה עליהן אש מהאגף, מטנקי פטון ירדניים שהסתתרו בשטח.

הקרב היה מטווח קצר. השריוניות פגעו בטנקים ירדניים, אבל שתיים מהן נפגעו. בשריונית הראשונה נהרגו המפקד והתותחן, ובשנייה נהרגו אהוד שני והתותחן שלו. הטנקים הירדניים נבלמו, וחלק מהצוותים נטשו אותם. באותו בוקר נכבש גם תל אל-פול. משם המשיכה חטיבת הראל דרומה, לגבעת המבתר ולגבעה הצרפתית, ועד הצהריים נוצר קשר עם הר הצופים, וירושלים נותקה מצפון.

על המפה שבאנדרטה מסומנת הגבעה ראס א-טוויל, ולידה הכוח הירדני. זו הגבעה שבתוך השכונה, בסוף רחוב השריונאי. מי שגר ברחובות חיל האוויר, הארבעה או השישה עשר, גר ממש סביב המקום שבו התנהל הקרב. עוד על הגבעה עצמה, על בורות המים והחציבות שבה, במדריך אתרי העתיקות של פסגת זאב.

תל אל-פול: הגבעה שממול

תל אל-פול הוא הגבעה הגבוהה שממערב לשכונה, בבית חנינא, מחוץ לפסגת זאב. רוב החוקרים מזהים אותו עם גבעת שאול שבתנ"ך. בראשו עומד עד היום שלד הבטון של ארמון הקיץ שהתחיל לבנות חוסיין, מלך ירדן, והבנייה שלו נעצרה בגלל המלחמה. במלחמה מיקם הצבא הירדני כוחות בין הקירות הלא גמורים. התל גבוה, ורואים אותו מהרבה מקומות בצפון העיר.

השריוניות של סיירת דוכיפת

סיירת דוכיפת הוקמה בסוף 1966 בחטיבת הצנחנים. היא קיבלה שריוניות קלות מתוצרת צרפת, עם צוות של שלושה: מפקד, תותחן ונהג. התותח שלהן היה אמור לעצור טנקים. כשפרצה המלחמה, חלק מהלוחמים עוד היו באמצע ההכשרה. תשע שריוניות צורפו לחטיבת הראל, וחמש אחרות לחמו באותו יום בדרך מבית חורון לרמאללה, יחד עם סיירת חרוב.

מיד אחרי המלחמה הקימו לוחמי הסיירת במו ידיהם גלעד לזכר חבריהם, למרגלות תל אל-פול. כשנבנתה פסגת זאב, הגלעד הועתק לגבעה ראס א-טוויל, ועיריית ירושלים נטעה סביבו גן. ליד הגלעד יש היום רחבת זיכרון, לוחות שמספרים את סיפור הסיירת, ואת מפת הקרב. בכל שנה ביום הזיכרון נערך שם טקס של צופי השכונה, יחד עם יוצאי הסיירת והמשפחות. התיאור המלא של האנדרטה, ושל הצופים מנווה יעקב שגילו אותה ב-1980 והתחילו את המסורת, נמצא במדריך אנדרטאות ופינות הנצחה בפסגת זאב.

חטיבת הראל ואורי בן-ארי

החטיבה שכבשה את האזור במלחמת ששת הימים הייתה חטיבה 10, "הראל", חטיבת מילואים משוריינת. בראשה עמד אלוף-משנה אורי בן-ארי.

בן-ארי נולד בברלין ב-1925 בשם היינץ בנר. כנער ראה את הנאצים שורפים את בית הכנסת שבו עלה לתורה, ובמרץ 1939 עלה לבדו לארץ, במסגרת עליית הנוער, וגדל בקיבוץ עין גב. אביו ורוב משפחתו נספו בשואה. במלחמת העצמאות פיקד על פלוגה בגדוד הפורצים של חטיבת הראל, ובאפריל 1948 השתתף בניסיון לכבוש את נבי סמואל ואת גבעת הרדאר. הניסיון נכשל, והפלוגה ששכנה לפלוגתו איבדה עשרות לוחמים. במבצע קדש, ב-1956, פיקד על חטיבת השריון 7 בסיני.

ב-1967 כבר לא היה בשירות קבע, והתעקש לקבל תפקיד. ימים ספורים לפני המלחמה מינה אותו אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, למפקד חטיבת הראל. כך יצא שבן-ארי פיקד על הטנקים שכבשו את נבי סמואל ואת גב ההר, אותו אזור שהפלוגה שלו לא הצליחה לכבוש 19 שנים קודם. במלחמת יום הכיפורים קיבל דרגת תת-אלוף. הוא נפטר ב-2009.

הרחוב הקטן ליד היער

רחוב אורי בן-ארי הוא רחוב קטן ושקט בשולי פסגת זאב מרכז, באזור "בנה ביתך" שנושק ליער מיר. כששמו עלה להנצחה בוועדת השמות של העירייה, הציעו נציגי השכונה בוועדה, ובהם יוסי שפנייר, להנציח אותו דווקא כאן, באזור שהחטיבה שלו שחררה. הרחוב נחנך ב-18 ביוני 2015, בטקס שבו השתתפו בני המשפחה, לוחמים ששירתו תחתיו בשתי המלחמות ותושבי השכונה. מהרחוב קרוב לשבילים של היער, שמפורטים בדף טיולים בפסגת זאב.

הטנקים שהוברחו לירושלים

אחרי מלחמת העצמאות נקבע בהסכמי שביתת הנשק שאסור להכניס לירושלים נשק כבד. בצה"ל רצו בכל זאת כוח שיוכל להגיב מהר, למשל אם יותקפו השיירות שעלו פעם בשבועיים להר הצופים, שהיה אז מובלעת ישראלית בתוך השטח הירדני. הפתרון היה פלוגת טנקים סודית.

הטנקים הועלו לעיר בהסתר. הם הועמסו על מובילים והוסתרו בתוך מבני עץ גדולים, שעליהם נכתב "חברת החשמל", כאילו מדובר במשלוח של ציוד חשמל. בירושלים הוחבאו במחנה שנלר ובמחנה סטף שבפאתי העיר. מ-1958 פיקד על הפלוגה אהרון קמארה, ירושלמי שנולד בשכונת זיכרון משה. הוא ראיין כמאתיים חיילי מילואים, ובחר מתוכם כמאה, כולם תושבי העיר. מי שעזב את ירושלים, עזב גם את הפלוגה. הסוד נשמר עד 1967.

כשפרצה המלחמה, הטנקים של הפלוגה היו כוח השריון היחיד בעיר, וההופעה שלהם הפתיעה את הירדנים. כוח אחד, בפיקוד קמארה, פרץ עם לוחמי הסיירת הירושלמית לארמון הנציב בדרום העיר. כוח אחר סייע לצנחנים בגבעת התחמושת ובדרך אל העיר העתיקה. קמארה נפטר ב-5 ביוני 2015, בדיוק 48 שנים אחרי היום שבו הוציא את הטנקים מהמחבוא.

הפלוגה לא לחמה בשטח של פסגת זאב, אבל השכונה בחרה לזכור אותה: רחוב פלוגת הטנקים הירושלמית עובר בצד המזרחי של פסגת זאב מרכז, ולידו רחוב הסיירת הירושלמית, על שם יחידת הסיור של חטיבת ירושלים, שלחמה לצד הטנקים בארמון הנציב.

אבן הזיכרון לעוזי נרקיס

עוזי נרקיס, יליד ירושלים, היה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, ותחת פיקודו נלחמו כל הכוחות בירושלים ובסביבתה. דרך עוזי נרקיס, הכביש הראשי שמוביל לפסגת זאב ולנווה יעקב, נקראת על שמו. הקטע הראשון שלה, מהגבעה הצרפתית עד המחלף של רחוב יקותיאל אדם, נפתח לתנועה ב-1998, כמה חודשים אחרי מותו.

רוב מי שעוצר שם לא שם לב שליד המחלף הזה עומדת אבן זיכרון קטנה לנרקיס, מאבן ירושלמית, ועליה חרוטות כמה שורות על חייו. מי שמגיע מכיוון מרכז העיר, יורד מדרך עוזי נרקיס אל רחוב יקותיאל אדם ועוצר ברמזור, יכול להפנות מבט ימינה ולראות אותה. האבן נחנכה ב-1 ביוני 2000, בטקס צנוע עם ראש העיר אהוד אולמרט, בני המשפחה ואלוף פיקוד המרכז דאז, משה (בוגי) יעלון. יעלון אמר אז שהדרך עוברת בנתיב הקרבות, מתל אל-פול אל לב העיר, ולכן ראוי שתישא את שמו של נרקיס. האבן נמצאת בקצה המערבי של השכונה, ועוד על האזור במדריך פסגת זאב מערב.

רחוב הארבעה: ארבעה שמות

רחוב הארבעה הוא אחד הרחובות המרכזיים של פסגת זאב מרכז. הוא יוצא משדרות סיירת דוכיפת ועולה צפונה אל רחוב חיל האוויר, ומתוכו נכנסים לגן הארכיאולוגי ולאנדרטה. הרחוב נקרא על שם ארבעת לוחמי סיירת דוכיפת שנפלו בקרב על הגבעה, בכ"ז באייר תשכ"ז, 6 ביוני 1967. ואלה הם:

• סרן אהוד שני, מקים הסיירת ומפקדה
• סמל אברהם (אברי) שטדלר
• טוראי ראשון יובל גליקמן
• סמל עמירם אסא

יום אחד אחר כך, ב-7 ביוני, נכבשה העיר העתיקה. בכל פעם שעוברים ברחוב הארבעה, עוברים ליד המקום שבו הם נלחמו.

גם הכיכרות סביב קיבלו שמות של יחידות. בפינת הארבעה והשישה עשר נמצאת כיכר סיירת חרוב, הסיירת שלצידה לחמו חמש השריוניות האחרות של דוכיפת באותו יום. כל רחובות ששת הימים בשכונה, עם הסבר קצר על כל אחד, מחכים במדריך מאחורי שלטי הרחוב.

מסלול הליכה: בעקבות הקרב, בין השלטים

המסלול מתחיל בתחנת רכבת קלה שגם היא נושאת את שם הסיירת, ונגמר ברחוב של מפקד החטיבה, ליד היער. המרחקים נמדדו ברחובות ובשבילים שעל המפה, בהליכה רגילה ובלי עצירות. עם עמידה בכל תחנה, המסלול לוקח כשעה.

בסך הכול כ-2.9 קילומטר וכ-40 דקות הליכה. מרחוב אורי בן-ארי אפשר לחזור ברגל לתחנת הרכבת הקלה "חיל האוויר", כ-1.7 קילומטר, או לעלות לאוטובוס ברחוב חיל האוויר. מי שרוצה להמשיך ליער, מוצא את השבילים בדף טיולים בפסגת זאב.

תחנת פתיחה למי שרוצה: אבן נרקיס

אבן הזיכרון לעוזי נרקיס עומדת בצד המערבי של השכונה, ליד המחלף של רחוב יקותיאל אדם. ממנה לתחנת הרכבת הקלה "יקותיאל אדם" יש כ-630 מטר, ומהאבן עד תחילת המסלול, תחנת "סיירת דוכיפת", יש כ-1.4 קילומטר, כ-20 דקות הליכה. האבן קרובה לצומת סואן: לא חוצים בין המכוניות, ועם ילדים עדיף להציץ בה מהרכב, כשעוצרים ברמזור.

ואם רוצים לראות עוד

שלושה מסלולי זיכרון קצרים נוספים, ובהם השישה עשר, גן הנופלים ודרך ההולכים, מחכים בפרק המסלולים של מדריך האנדרטאות.

משימות לילדים

• איפה אני על המפה? באנדרטה יש לוח עם מפת הקרב. מצאו עליה את הגבעה ראס א-טוויל, שעליה אתם עומדים, ואת תל אל-פול. לאיזה כיוון נסעו השריוניות?
• ציד שלטים: לאורך המסלול ספרו כמה שלטי רחוב וכיכר אתם רואים עם שם של יחידה צבאית. מי מצא הכי הרבה?
• טנק בתוך צריף: הטנקים הוברחו לירושלים בתוך מבנה עץ עם שלט של "חברת החשמל". נסו לחשוב: מה עוד אפשר להסתיר ככה, ולמה דווקא חברת החשמל?
• שאלה למבוגרים בבית: שאלו את סבא, סבתא או שכנים ותיקים איפה הם היו ביוני 1967, ומה הם זוכרים מהימים האלה.
• הבית שלא נגמר: נסו למצוא מהשכונה את שלד הבטון שעל ראש תל אל-פול. של מי היה הבית שלא נגמר?

האנדרטה היא מקום זיכרון, גם כשהיא בתוך גן. לא מטפסים על הגלעד ולא מזיזים זרים ופרחים שהשאירו משפחות.

איך מגיעים

• ברכבת הקלה: הקו האדום עוצר בשתי תחנות קרובות: "סיירת דוכיפת", בפינת שדרות סיירת דוכיפת, שממנה מתחיל המסלול, ו"חיל האוויר", שממנה יש כ-550 מטר עד האנדרטה. על הרכבת בשכונה כתבנו במדריך הרכבת הקלה בפסגת זאב.
• באוטובוס: בתוך פסגת זאב מרכז נוסעים האוטובוסים בעיקר ברחובות חיל האוויר, השישה עשר, הסיירת הירושלמית ושדרות סיירת דוכיפת. את הקווים המעודכנים תמצאו בדף תחבורה ציבורית בפסגת זאב.
• לאנדרטה עצמה: נכנסים לגן הארכיאולוגי מסוף רחוב השריונאי או מרחוב הארבעה. על הגן ועל שאר המקומות באזור כתבנו במדריך פסגת זאב מרכז.
• טקסים: הטקס באנדרטה ביום הזיכרון ושאר הטקסים בשכונה מתפרסמים לקראת המועד בלוח האירועים בפסגת זאב.