השיירה שלא הגיעה הביתה לפורים: תש"ח בצפון ירושלים

שני יישובים לבד, מצפון לעיר

עד 1948 היו מצפון לירושלים שני יישובים יהודיים קטנים: המושב עטרות, ליד שדה התעופה עטרות, והכפר העברי נווה יעקב, שעל חלק מאדמותיו נבנתה פסגת זאב. הקשר שלהם עם העיר עבר בכביש אחד, הכביש הראשי לרמאללה, ולאורכו כפרים ערביים. אחרי החלטת החלוקה בנובמבר 1947 שני היישובים היו במצור ממושך: חסרו מים, מזון ותחמושת, וכל נסיעה לעיר הפכה למבצע. באזור פעלו שני גדודים של חטיבת עציוני של ההגנה, מוריה ומכמש.

הסיפור של היישובים עצמם, של מסע הנסיגה הלילי להר הצופים במאי 1948 ושל גן הגבורה שעומד היום במקום הכפר, מסופר במדריך פסגת זאב צפון. כאן נתמקד בשני האירועים של חודש מרץ 1948, שהשאירו את חותמם על המפה של השכונה. סקירה של תולדות השכונה כולה יש בעמוד פסגת זאב: כל מה שצריך לדעת.

שיירת עטרות: הדרך הביתה לפורים

למה כולם רצו לעלות לשיירה

ביום שני, 22 במרץ 1948, יצאו מנווה יעקב שתי מכוניות בליווי שומרים, ובהן כמה תושבים שנסעו לירושלים לקנות מצרכים לפורים. יומיים אחר כך, בתענית אסתר, הם חיכו בנקודת האיסוף בעיר כדי לחזור. התור היה ארוך, כי רבים רצו להגיע הביתה לחג.

לנסיעה הזו הייתה גם סיבה שקשורה ללוח השנה. כבר בלוחות השנה של שנות העשרים נקבע שבכפרים שמחוץ לעיר, ובהם נווה יעקב ועטרות, קוראים את המגילה בי"ד באדר, כמו בכל מקום שאינו מוקף חומה, ולא בט"ו כמו בירושלים. כלומר, אצלם פורים התחיל כבר באותו ערב. היום, כשהשכונות מחוברות לעיר ברצף בנוי, קוראים בהן את המגילה בט"ו באדר, כמו בכל ירושלים.

מפקד מחוז ירושלים של ההגנה, דוד שאלתיאל, החליט לשלוח באותו יום חומרי ביצור ליישובים. לשיירה הוקצו שני כלי רכב: משוריין אבטחה ומשאית משוריינת, שני המשוריינים האחרונים שנשארו במחוז. מפקד גדוד מכמש סירב לקבל את המשימה, כי לדעתו משוריין אחד בלי כוח נוסף לא יעמוד בהתקפה. המשימה עברה לגדוד מוריה. לשיירה לא תוכנן כוח חילוץ, ולא היה בה מכשיר קשר.

מה קרה בכניסה לשועפאט

השיירה, בפיקודו של כרמי אייזנברג, יצאה בצהריים צפונה. בכניסה לשועפאט, כחמישה קילומטרים מצפון לעיר של אז, באזור צומת הגבעה הצרפתית של היום, המשוריין הראשון פרץ מחסום, ומיד אחר כך עלה על מוקש. תיבת ההילוכים שלו נפגעה והוא נעצר. אייזנברג נהרג, ושאר הלוחמים השיבו באש מתוך המשוריין.

המשאית המשוריינת המשיכה קדימה, הותקפה באש וברימונים ועלתה באש. כל מי שהיה בה נהרג. הלוחמים שנשארו במשוריין הראשון היו נצורים בתוכו כשעה וחצי עד שעתיים. רק כששיירה צבאית בריטית הגיעה במקרה למקום, ובה גם מפקד הלגיון הערבי ג'ון גלאב, הושגה הפסקת אש, והבריטים פינו לירושלים את ההרוגים ואת הפצועים.

14 מנוסעי השיירה נהרגו, ו-11 נפצעו. בין ההרוגים היה גם יענקל גולדברגר, הנהג הוותיק של האוטובוס של עטרות. הרב יצחק לוי, רבה של נווה יעקב, היה מאושפז באותם ימים בבית החולים הדסה בהר הצופים. כששמע את השמועה על השיירה, כתב ביומנו שהרגיש חולשה ובכה.

אחרי האסון הפסיק מטה המחוז לשלוח שיירות קטנות. עד שהבריטים עזבו את הארץ, פחות מחודשיים אחר כך, הנסיעה ליישובים התנהלה רק בליווי של הצבא הבריטי.

יעקב פרידמן, שאיחר לאוטובוס

יעקב פרידמן, תושב נווה יעקב, נסע יום קודם לבדיקה רפואית בעיר. בתענית אסתר קנה ממתקים למשפחה ומיהר לנקודת היציאה, אבל ברכב לעטרות כבר לא היה בשבילו מקום. כעבור זמן קצר שמע את היריות מכיוון הכביש לנווה יעקב, וממגדל תצפית בעיר ראה עשן שחור עולה מאחד מכלי הרכב. אחר כך התבקש לעזור בזיהוי ההרוגים בבית החולים.

למחרת הגיע שוב לרופא שלו, והרופא כמעט לא האמין למראה עיניו: הוא קרא בעיתון את השם יעקב פרידמן ברשימת ההרוגים. בשיירה נסע אדם אחר בשם הזה, שלא היה קשור אליו. בקושי רב, דרך הצלב האדום, הצליח יעקב להודיע לאשתו בנווה יעקב שהוא חי.

לזכרם

אלה שמות 14 הנופלים בשיירה:

• כרמי אייזנברג, מפקד השיירה
• אברהם-יעקב (יענקל) גולדברגר, נהג האוטובוס של עטרות
• אליהו-חזקיהו פינקלשטיין, קצין הביצורים
• יעקב גולדווסר
• אליעזר (ארוין) קנולר
• משה אברמוביץ
• מאיר (מאירקה) זנדמן
• יעקב (ז'ק) מיוחס
• עובדיה-עובד צמח מזרחי
• יחיאל-הנריק (רישק) שטיינר
• דוד מזרחי
• יוסף (רולף) פיילכנפלד
• יעקב פרידמן
• יוסף-אליהו (יוסי) שלזינגר

רחוב לשיירה, אחרי 70 שנה

במשך עשרות שנים לא הייתה לשיירה הזו שום הנצחה. בתחילת 2017 פנה יוסי שפנייר, תושב פסגת זאב וחוקר תולדות האזור, לוועדת השמות של העירייה. בקשה ראשונה נדחתה, בטעות, בטענה שכבר יש רחוב על שם השיירה. אחרי בירור, באוגוסט 2017, הוועדה אישרה פה אחד לקרוא לרחוב על שמה. כך קיבל כביש בצפון העיר את השם "שיירת עטרות". הוא עובר בין גבעת המבתר לרמת שלמה ובית חנינא, ליד הכניסה המזרחית לרמת שלמה, לא רחוק מהמקום שבו נלכדה השיירה. בטקס ההנצחה השתתפו קרובי משפחה של הנופלים, ובהם שני צאצאים שנקראו כרמי, על שם מפקד השיירה.

על ציר הרכבת של היום

מי שנוסע בקו האדום של הרכבת הקלה מפסגת זאב לכיוון העיר, עובר בדיוק בדרך הזו. אחרי תחנת יקותיאל אדם הרכבת יורדת לבית חנינא, וממשיכה לאורך דרך שועפאט. זה התוואי של הכביש הראשי הישן לרמאללה ולשכם, דרך עתיקה שעוברת על גב ההר. כשהרכבת מתקרבת לגבעה הצרפתית, לא רחוק מהמקום שבו נמצא היום מתחם התחזוקה שלה, אתם עוברים באזור שבו נלכדה שיירת עטרות.

הנסיעה מפסגת זאב למרכז העיר נמשכת היום כחצי שעה, בבטחה ובנוחות. ב-1948 אותה דרך הייתה הקטע המסוכן ביותר בחיים של אנשי עטרות ונווה יעקב.

מבצע שמואל: הלילה של השישה עשר

פקודה שאף אחד לא רצה

בסוף פברואר 1948 התרבו ההתקפות על כביש ירושלים-רמאללה, הדרך היחידה לעטרות ולנווה יעקב. ב-2 במרץ יצאה מהמטה הכללי של ההגנה פקודה בשם "מבצע שמואל": לתקוף את האוטובוס שהסיע מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה למחנה הצבאי בלטרון, כדי להרתיע את מי שפגעו בתחבורה היהודית.

הפלמ"ח השיב שהפקודה אינה ניתנת לביצוע, והמשימה הועברה לגדוד מוריה. גם מפקד הגדוד, זלמן מרט, וסגנו ניסו לשכנע את דוד שאלתיאל לבטל אותה. הם הזכירו שכוח של הגדוד כבר פעל באותו אזור בדצמבר, ושמאז הכפרים מסביב התחזקו. שאלתיאל השיב שקיבל פקודה ושעליו לבצע אותה. הביצוע הוטל על פלוגה ג', בפיקודו של נועם גרוסמן, מפקד פלוגה צעיר מאוד.

ב-3 במרץ הגיעה המחלקה לעטרות. מגיני המושב הזהירו שהכפרים בסביבה קיבלו תגבורת, ושלא יהיה אפשר לחזור באור יום. לפי המחקר, שאלתיאל הסכים שגרוסמן ידחה את הפעולה לפי שיקול דעתו, אבל מכשיר הקשר התקלקל, וההודעה לא הגיעה. הלוחמים תרגלו השתלטות על אוטובוס, על האוטובוס של עטרות עצמה, זה שהם נהגו לאבטח.

המארב

סביב חצות שבין 3 ל-4 במרץ, שלוש שעות אחרי שהלכו לישון, הגיעה ההוראה לצאת. העירו את הלוחמים, הגישו להם תה, ובשתיים בלילה יצאו מעטרות 19 לוחמים, בלי מכשיר קשר. הם הלכו צפונה ומערבה, עד הכביש מרמאללה ללטרון, כשבעה קילומטרים דרומית-מערבית לרמאללה, באזור שבו נמצא היום כלא עופר, ליד גבעת זאב.

ב-6:40 בבוקר הופיע האוטובוס. אנשי המארב ירו לעברו, אבל הנהג המשיך לנסוע, והאוטובוס נעלם. היריות הזעיקו את אנשי הכפרים בסביבה. פעמוני הכנסיות בביתוניא וברפאת צלצלו, ותוך זמן קצר תפסו כוחות גדולים את הרכסים סביב המחלקה.

הנסיגה, ושלושה שחזרו

גרוסמן הורה לסגת לעטרות, כחמישה קילומטרים בדרך הררית. הלוחמים רצו לכיוון עטרות תחת אש מכל הכיוונים, עד שהגיעו לעמק רחב, ושם היו מוקפים. שלושה מהם, יצחק זילברשטיין, עזרא סיטון ויצחק גולדברגר, הצליחו לטפס על רכס ממזרח לעמק ולהגיע לעטרות. כל ה-16 האחרים נהרגו.

הם נקברו כעבור שלושה ימים בבית הקברות בסנהדריה, וב-1951 הועברו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. אחד מהם, נתן פרלמן, היה כתב של "קול המגן העברי", והיה הכתב הצבאי הראשון שנפל במלחמת העצמאות. מיד אחרי הקרב החליטו חבריהם לקרוא לפלוגה "פלוגת נועם", על שם המפקד. יצחק גולדברגר, אחד משלושת הניצולים, קרא לבנו נועם, והזמין את אביו של נועם גרוסמן להיות הסנדק.

בחקירה שערך המטכ"ל אחרי הקרב נמצא שהמחלקה יצאה בלי קשר, שהמידע על כוח האויב לא הגיע למפקד הגדוד, ושלא תוכנן כוח שיחלץ את הנסוגים.

שישה עשר השמות

אלה שמותיהם, לפי הסדר שבו הם חרוטים על הלוח בפינת הרחוב. בין הנופלים היו שני לוחמים בשם יהודה מזרחי, ולכן לצד שמם כתובים גם שמות ההורים:

• נועם גרוסמן, מפקד הפלוגה
• מאיר עזרא
• מרדכי (מוקה) גרוסמן
• יהודה מזרחי, בן שרה ושלום
• שמשון דגני ג'אנה
• יהושע ויסמן
• מרדכי (חביב) יפרח
• נתן פרלמן
• יקותיאל (טילי) אורבך
• שמעון (מירק) יעקובוביץ
• אשר ליפצין
• אליהו וילצק זאבי
• משה כהן
• יהודה מזרחי, בן רחל ויעקב
• ראובן מזרחי אלה
• משה מזרחי

גדוד מוריה וגדוד מכמש

חטיבת עציוני הוקמה בסוף 1947 כדי להגן על ירושלים וסביבתה. בדצמבר 1947 הוקמו שני הגדודים הראשונים שלה, ובמרץ 1948 הם קיבלו שמות מהתנ"ך, לפי האזור שבו לחמו:

• מוריה: אחד השמות של ירושלים. הגדוד לחם בעיר ובמבואותיה, מהעיר העתיקה ועד הקסטל, וממנו יצאו הכוחות של שיירת עטרות ושל מבצע שמואל.
• מכמש: על שם נחל מכמש ועל שם הקרב שבו יהונתן ונושא כליו טיפסו על הצוקים והפתיעו את הפלשתים (שמואל א', פרקים י"ג וי"ד). הגדוד הגן על נווה יעקב עד שנפלה.

מאוחר יותר נוסף לחטיבה גדוד שלישי, בית חורון. אחרי המלחמה החטיבה פורקה, ובמשך שנים כמעט לא דיברו עליה. ותיקי גדוד מוריה הקימו עמותה וכתבו את סיפור הגדוד, וב-2010 החליט צה"ל להחזיר את השם עציוני לחטיבת מילואים פעילה. לזכר החטיבה עומדת אנדרטת "שלהבת עציוני" ליד טחנת הרוח במשכנות שאננים.

בפסגת זאב מנציחים את שני הגדודים כיכר ורחוב. כיכר גדוד מוריה נמצאת בפינת השישה עשר ושדרות משה דיין, ועל הקיר שלט מתכת שמונה את הקרבות של הגדוד. רחוב גדוד מכמש הוא רחוב מגורים קצר, כ-370 מטר, מדרום לשישה עשר ובמקביל לו. פירוט קצר על שני השמות יש במדריך שמות הרחובות.

רחוב השישה עשר: איך בחרו דווקא אותו

במשך יותר מ-30 שנה לא הונצחו ה-16. ההורים ביקשו, ולא נענו, ורובם נפטרו בתחושה שבניהם נשכחו. את הרעיון לקרוא רחוב על שמם הגתה תמר דגן, אחותו של אשר ליפצין, אחד הנופלים. בשנות השמונים, בעזרת חבר בוועדת השמות של העירייה, הבקשה אושרה.

תמר ובן דודה קיבלו את הזכות לבחור רחוב בפסגת זאב, שהייתה אז בבנייה, קרוב למקום הקרב. הם בחרו בכוונה רחוב ראשי ושוקק, עם חנויות, בתי ספר ושירותים לקהילה, כדי שכמה שיותר אנשים יעברו בו. הרחוב נחנך ב-17 במרץ 1985, 37 שנה אחרי הקרב, בטקס עם המשפחות, ראש העיר טדי קולק ונשיא המדינה חיים הרצוג. לפי יוסי שפנייר, זה היה הרחוב הראשון שנחנך בשכונה.

שנים אחר כך סיפרה תמר את סיפור ה-16 לחיילים שעמדו ליד הקברים בהר הרצל ביום הזיכרון, ושאלה אחד מהם מאיפה הוא. "אני גר ברחוב השישה עשר בפסגת זאב", ענה החייל.

היום, על הקיר בפינת השישה עשר ושדרות משה דיין, מתחת לשלט הרחוב, קבוע לוח השיש עם 16 השמות. לפי יוסי שפנייר, בבית הספר הממלכתי המדעי-טכנולוגי שבמעלה הרחוב יש גם פינת הנצחה צנועה, ולרגל 60 שנה לקרב הפיק המינהל הקהילתי דפדפת על הסיפור. עוד על הרחוב עצמו, על החנויות, המרפאות והאוטובוסים שבו, יש במדריך פסגת זאב מרכז.

החורשה שנעלמה: גן המגינים

ב-24 במרץ 1949, ביום השנה העברי הראשון לנפילה, עלו המשפחות לקברים בסנהדריה. משמר כבוד ירה מטח, ואחד האבות ספד. משם נסעו כולם לנווה אילן, מושב ליד אבו גוש, מערבית לירושלים. כל משפחה נטעה שם עץ על שם בנה, בחלקה שנקבעה לזכר חללי גדוד מוריה. ראובן גרוסמן, אביו של נועם, דיבר אל ההורים. העיתונים קראו למקום "גן המגינים". חודש קודם לכן, בט"ו בשבט, ניטע בקרבת שער הגיא "יער המגינים".

הטקס צולם בידי הצלם דוד רובינגר, והתמונות שמורות בארכיון של קק"ל. באחת מהן שני חיילים עומדים ליד שלט: "צבא ההגנה לישראל, חורשה על שם חללי גדוד מוריה אשר נפלו במערכה על ירושלים". באחרת רואים מצבת אבן עם 16 השמות ושלושה חיילים לידה. בארכיון התמונה הזו מתויגת "הר הרוח", שלוחה מיוערת בהרי ירושלים, ממערב למעלה החמישה ולאבו גוש, לא רחוק מנווה אילן.

ואז החורשה פשוט נעלמה מהזיכרון. ב-2015 כתבה תמר דגן לקק"ל וביקשה לדעת איפה ניטעו העצים, כדי לבקר שם עם המשפחה ועם ותיקי הגדוד שעוד היו בחיים. יוסי שפנייר פנה לאגודה להנצחת החייל, ותושב ותיק של נווה אילן יצא לחפש בשטח. עד כמה שידוע לנו, עד היום לא נמצאו שלט, מצבה או חלקה מסומנת.

מסלול הליכה קצר: בעקבות השמות

מסלול מעגלי של כ-1.1 קילומטר, כרבע שעה הליכה, כולו בפסגת זאב מרכז, על מדרכות:

1. תחנת הרכבת הקלה סיירת דוכיפת: יורדים מהרכבת והולכים צפונה בשדרות משה דיין, כ-180 מטר, עד הפינה עם השישה עשר.
2. כיכר גדוד מוריה ולוח השמות: בפינה, על קירות הבניינים, נמצאים שלט הכיכר ולוח השיש של ה-16, מתחת לשלט הרחוב. כדאי לעצור כאן ולקרוא את השמות.
3. לאורך השישה עשר: ממשיכים ברחוב מזרחה, כ-200 מטר, עד הכיכר הקטנה, ושם פונים ימינה בדרך הקצרה שיורדת לרחוב גדוד מכמש, כ-80 מטר.
4. רחוב גדוד מכמש: פונים ימינה והולכים ברחוב עד סופו, כ-150 מטר.
5. חזרה: מסוף גדוד מכמש חוזרים דרך רחוב הניידות אל השישה עשר ואל הכיכר, כ-330 מטר, ומשם לתחנת הרכבת.

מי שמגיע באוטובוס: בשישה עשר עצמו יש כמה תחנות, ובהן "השישה עשר/משה דיין", ממש ליד הכיכר. אילו קווים עוצרים בהן, בודקים בדף התחבורה הציבורית בפסגת זאב. לשאר רחובות ששת הימים שמסביב, כמו הארבעה, הסיירת הירושלמית וסיירת דוכיפת, יש הסבר במדריך שמות הרחובות.

משימות לילדים

• שלט בשלוש שפות: בפינת השישה עשר ומשה דיין יש שלט רחוב. באילו שפות הוא כתוב? חפשו מתחת לשם הרחוב את השורה הקטנה שמסבירה על שם מי הרחוב.
• הלוח של ה-16: ספרו את השמות על לוח השיש. ליד כל שם כתובים גם שמות ההורים. למה לדעתכם החליטו לחרוט גם אותם?
• המבצע שנקרא על שם המפקד: בשלט של כיכר גדוד מוריה יש רשימת קרבות. מצאו שם מבצע שנקרא על שם אדם. מי הוא היה? רמז: השם הראשון על לוח השיש.
• הדרך הביתה: בנסיעה הבאה ברכבת לעיר, נסו לזהות מתי הרכבת עוברת בשועפאט ומתקרבת לגבעה הצרפתית. שם נתקעה שיירת עטרות. כמה זמן לוקחת לכם הנסיעה, ולמה בשביל אנשי עטרות היא הייתה כל כך מסוכנת?
• פורים אחר: בכפר שעל חלק מאדמותיו עומדת היום פסגת זאב חגגו פורים ביום אחר מבירושלים. באיזה יום? ומה זה אומר על המרחק של הכפר מהעיר אז?

זה מקום של זיכרון. מדברים בשקט ליד הלוח, ולא נוגעים בזרים שמניחים שם בימי הזיכרון. טקסים ופעילויות בשכונה סביב יום הזיכרון מתפרסמים בלוח האירועים בפסגת זאב.

עזרו לנו: מישהו יודע איפה גן המגינים?

החורשה שניטעה ב-1949 לזכר לוחמי גדוד מוריה, ובהם 16 הלוחמים שהרחוב שלנו נקרא על שמם, עדיין לא נמצאה. אולי סבא שלכם היה בטקס, אולי ראיתם פעם בשבילים ליד נווה אילן או בהר הרוח אבן עם שמות, ואולי יש בבית תמונה ישנה מהנטיעה. כל פרט יכול לעזור.

ספרו לנו מה אתם יודעים על גן המגינים, ונעביר את המידע הלאה.