הפרופסור משה כהן אליה:

‏בית ישראל

‏עיון ברשימת הציונות הדתית וזהות מגלה שכל המקומות הריאליים, עד וכולל מקום שבע, הם של אשכנזים בלבד. הנהגת כל מפלגות הימין, למעט הליכוד, היא דתית (וינטר, סמוטריץ', פייגלין, בן גביר, מעוז) או חרדית. וחמור מזה, לראשונה אין נציג במקום ריאלי ליוצאי אתיופיה בשום מפלגת ימין.

‏ביום רביעי התקיים אירוע ססגוני בפתח תקווה, שאותו פקדו קרוב לאלף מיוצאי אתיופיה, שאליהם חברו יוצאי הודו על קהילותיה השונות (קוצ'ין ובני ישראל). האירוע היווה קריאת יציאה של התארגנות פוליטית חריגה מאוד בישראל. יוצאי אתיופיה החליטו להוביל שינוי חברתי בישראל, וצירפו אליהם את יוצאי הודו, את החקלאים מתנועת צומת של רפול, את המילואימניקים וארגונים חברתיים שונים של עם הארץ.

‏לאירוע הגיעו הקסים, שהם ראשי הכהונה הממשיכים את מסורת ביתא ישראל מאז מלכות שבא, והם נתנו את ברכתם לישות הפוליטית המפתיעה הזו. והאירוע הזכיר את הברכה הפוליטית שהרב עובדיה יוסף נתן לתנועת ש"ס בתחילת דרכה. משהו חדש ומסקרן מאוד קורה כאן, והוא עובר מתחת לרדאר של כולנו.

‏מכיוון שאמי נולדה בכלכתה, הודו, למשפחה ממוצא בגדדי, ומכיוון שילדיי הם נצר ליהדות קוצ'ין מצד אמם, נתבקשתי לשאת דברים על שתי הקהילות, ועל החיבור המפתיע לארגונים חברתיים ולחקלאים, אנשי האדמה בארץ ישראל. באתי לא מתוך הזדהות פוליטית, כי אני לא אדם פוליטי, אלא מתוך הזדהות עם האנשים עצמם. והקהל כמעט כולו היה קהל שצופה בערוץ 14 – שהוא ערוץ הבית שלו – ורבים מאוד מכורים שם ל"הפטריוטים".

‏אז סיפרתי את סיפורו של בן דוד של סבתי – הגנרל ג'ק ג'ייקוב, מי שכיהן כרמטכ"ל צבא מזרח הודו במלחמת הודו–פקיסטן בשנת 1971 והוביל לכניעת פקיסטן בתרגיל מבריק. הוא נכנס לגוב האריות של הצבא הפקיסטני בדקה בלוויית אדם אחד בלבד, הניח בפני הפקיסטנים מכתב כניעה, יצא למרפסת ועישן מקטרת תוך אמירת "שמע ישראל".

‏התוצאה הייתה שהפקיסטנים נכנעו, בנגלדש הוקמה, וג'ק ג'ייקוב הפך לגיבור לאומי בבנגלדש ובהודו, למושל פנג'אב וגואה, ולימים היה ממי שסייעו לרקימת היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל בתחילת שנות התשעים. וכשהגיע מודי לישראל, הוא הקדיש מילים חמות במיוחד בנאומו לקשריו עם המנטור שלו ג'ייקוב בימים שקדמו לעלייתו הפוליטית המטאורית.

‏"אנחנו כנראה רק טובים לבוא עם דגלים ולשמש קישוט כשמגיע מודי", חשו חלק מיוצאי הודו שפקדו את האירוע. והחבירה ליוצאי אתיופיה היא סוג של תביעה לייצוג, תביעה לכך שגם קולם יישמע.

‏לפני כשנה נסעתי לאילת, ובדרך עברתי ביישוב קטורה כדי לראות את מתושלח. מתושלח הוא עץ תמר שהונבט בשנת 2005 מזרעי תמר קדומים מלפני אלפיים שנה, שנמצאו בחפירות במצדה. בחנות המזכרות ליד העץ הקדום הזה מוכרים חבילה יוצאת דופן: באריזה מהודרת אתה מקבל שלושה תמרים מאותו זן תמר קדום שהיה קיים בממלכת יהודה הקדומה. המארז איננו זול, ולכן שמתי אותו בפריזר במשך כשנה וחיכיתי לרגע המתאים לטעום את אחד התמרים הקדומים.

‏מכיוון שהאתיופים קוראים את ספר חנוך כאחד מהספרים הקדושים שלהם, חשבתי שזה הרגע המתאים. כי חנוך בן ירד הוא דמות מפתח בתפיסה הדתית של יוצאי אתיופיה. הוא התהלך את האלוהים, ואלוהים לקח אותו. אותו חנוך חזר לארץ כדי ללמד את בנו מתושלח על הספר, על הספרות ועל הזמן ולוח השנה. ומתושלח ככל הנראה היה פחות חד מחנוך, כי לקח לו הרבה מאוד זמן עד שהפנים את כל הידע הזה. ולכן הוא חי 969 שנה, יותר מכל אדם אחר שמוזכר בתורה.

‏מול הקהל הנרגש שלפתי את אחד התמרים מזן בן אלפיים שנה מתוך המארז המהודר, וכנצר לקהילת בבל הקדומה, וככהן בעצמי מצד קהילת דמשק הקדומה, הקראתי את הפסוק המפורסם מתוך ספר יחזקאל: "בן אדם, את אשר תמצא אכול; אכול את המגילה הזאת, ולך דבר אל בית ישראל". הכנסתי את התמר הקדום לפי ואמרתי לבני ישראל ולקהילת ביתא ישראל: "ואכלה, ותהי בפי כדבש למתוק" (יחזקאל ג', ג').

‏כי אמת מארץ תצמח. ומהישן יצמח החדש.