מספר אריה סליי צלם טבע ירושלמי: כחובב טבע מגיל מאד צעיר עקבתי אחרי תוכניות טבע ובטיולים התחברתי מאד לחיות בר, בכיתה ד' עברתי דירה, מהמרפסת של הבית החדש ראיתי מחזה, כשאני עוד עייף מהמעבר דירה אני רואה מולי צבי, "כנראה אני הוזה, הרי אני בירושלים" אני חושב לעצמי וישר קורא לאבא שלי שיאשר לי שמה שאני רואה קיים גם במציאות. וזה קיים - ברוכים הבאים לעולם שאני כל כך אוהב, הטבע העירוני.
כילד תמיד אהבתי טבע אבל כירושלמי יצא לי לחוות אותו רק בגן החיות התנכי ובמקרים ממש חריגים פגשתי אותו בין הגדרות של רמת גן. מעולם לא חשבתי על הטבע שנמצא בין הבניינים של העיר. כששואלים אתכם "העירוניים" אלו חיות יש לכם ליד הבית, סביר להניח שתצביעו על חתולים, ציפורים מסויימות והכלב של השכן. בעלי חוש ההומור שבינכם יזרקו איזו בדיחה על השכן והכלב, אבל מה אם אני אגיד לכם שמהמרפסת בבית שלי אני רואה צבאים, שועלים, בזים ואפילו פעם אחת צפיתי בגירית! וכל זה מבלי לגור בהתיישבות בשומרון או יישוב מבודד בנגב. אלא במרכז מדינת ישראל, בעיר הבירה שלה - ירושלים.
עם הזמן דיברתי עם החברים החדשים שהכרתי בשכונה החדשה, שיתפתי אותם בידיעה המרעישה על זה שבשכונה הקודמת שלי לא ראיתי צבאים, והם ספק מופתעים ספק משועשעים שאלו אותי "פה יש צבאים?" הבנתי שחובת ההוכחה עליי ולקחתי אותם לראות. הידיעה שיש להם צבאים מאה מטר מהבית קו אווירי הפתיע אותם. שוב, אנחנו בעיר לא בכפר.
עם השנים נחשפתי יותר ויותר לטבע הירושלמי המופלא, וליוזמות של תושבים נהדרים מהשכונה לחשוף אותו לכל האוכלוסייה של השכונה. ועל הטבע הזה אני אספר פה, בתקווה שגם אתם תדעו עליו, תוכלו להנות ממנו וחשוב לא פחות ואף יותר - לשמור עליו.
אחת החיות הנדירות שנמצאות בטבע הירושלמי זה הצבי הארץ ישראלי. הוא היה נפוץ בעבר בכל מדינות המזרח התיכון אבל מסיבות כאלו ואחרות הוא נכחד מהמדינות השכנות לנו ונאבק על הישרדותו בארץ ישראל. ההתפתחות של בני האדם, בניית הערים והכבישים מקשה מאוד על הצבאים בכל כך הרבה היבטים. הצבי שבניגוד לילד הממוצע בישראל לא עובר שיעור זהירות בדרכים מוצא את עצמו פעמים רבות חוצה כביש בלי להביט ימין ושמאל ומשלם את המחיר.
אבל את המחיר הוא ישלם גם אם יבחר שלא לעבור את הכביש ולמעשה ליצור גבול שמפריד בין להקת צבאים אחת לשניה. הדבר גורם לכך שלא תהיה תחלופה גנטית בין משפחות (מקביל לנישואין תוך משפחתיים בבני אדם) וכתוצאה מכך הילודה תרד והצבאים שכן יצליחו להיוולד יהיו בסכנה לחלות במחלה כזו או אחרת בסיכוי גבוה.
גם חוסר תיאום עם בני אדם עולה לצבאים ביוקר, מחיר אותו אף אמא לא מוכנה לשלם - הבן שלה. הצבייה נוהגת להחביא את הבן שלה לפעמים וללכת למספר שעות. לעיתים בני האדם עוברים ורואים את העופר הצעיר כשהוא שוכב בין השיחים ולחשוב שהוא ננטש. באופן טבעי הרגש יקשה עליהם להתעלם והם ינסו אולי לתת לו חלב שממש לא בריא לו. וזה במקרה הטוב, אם הם יגעו בו בשביל להזיז אותו או סתם מתוך סקרנות קיימת סכנה שהריח שלהם יעבור אל הצבי הצעיר והצביה שבה הוא תלוי להמשך הישרדותו לא תחזור לטפל בו.
ולכן, אף פעם אל תגעו בחיית בר סתם. תתקשרו למוקדים שאחראים על זה ומבינים בזה והם ימשיכו לטפל בזה.
עוד בעיה שהצבי נאלץ להילחם מולה אלו נזקי בני האדם. הצתות, קולות הרכבים ומפגש עם אנשים. הנזק הראשוני בהצתות הוא כמובן צמצום שטחי המחייה. זכור לי שכמה ימים אחרי שריפה שפרצה אצלנו בשכונה מצאנו צבי דרוס. לא הייתה לו אופציה אלא לחפש לעצמו בית חדש ובדרך הוא נדרס.
אבל מעבר לזה המנגנון ההישרדותי של הצבאים גורם להם לא להתרבות מתי שהם חשים מאוימים, הגוף כאילו אומר להם "את הכוח תבזבזו על לשרוד עכשיו" ולכן כל שריפה, או בנאדם שמטייל עם הכלב בלי רצועה ורכב שמחליט לעשות 'חרקות' על הכביש גורמים להם לפחד ומאידך להאט את קצב הריבוי שלהם. דבר שתורם לתהליך ההכחדה בו הם נמצאים.
אבל יש עתיד ירוק. כרגע מספר הצבאים בארץ במגמת עלייה, פרוייקטים של אנשים טובים לעלות את המודעות ויצירת גרעיני רבייה נותנים לחיה שארץ ישראל נמשלה על שמה סיבה לאופטימיות. ועכשיו אני מזמין גם אתכם, צאו לחקור את הסביבה הקרובה לבית שלכם, גם בחורשה קטנה הטבע יכול להיות גדול. כולנו מכירים את הסיפור על הנער שחיפש חיות ומצא מלוכה. אבל אל תשכחו, בממלכת הטבע אנחנו אורחים, תקפידו לא להפריע לסדר שם להתנהל.
צילום: אריה סליי
