חודש אדר הגיע ועימו העצב והסבל וזאת במקום השמחה והעצמה שמתוך המגילה.
כשמגיע חודש אדר רבים הלילות ללא שינה. כי ברחובות נשמעים פיצוצי הנפצים ויריות הקפצונים. אני, אני מסתובב בבית סהרורי, בלחץ ובהלה עם אטמים באוזנים ומת מדאגה. ומתפלל לאלוקים שהכל יפסק ויתן מעט שלווה ומנוחה לגוף ולנשמה.
הרעש, הבהלה, הפלשבקים והחוויה החודרים ללא הפסקה. זכרונות חוזרים שוב ושוב ללא רחמים, תחושות וריחות לא מרפים.
ולי, לי אין מנוסה.
ואני משותק ומכווץ בחדר קטן, ומתפלל לאלוקים מתי הכל יגמר, ויתן לי חיים.
את הptsd קיבלתי במתנה מהצבא למרות שלא ביקשתי, וההתמודדות קשה, מורכבת ומתישה.
להכנס למקום הומה אדם כמו לתפילה בבית הכנסת זה אתגר מורכב ובלתי אפשרי. ואם כבר נכנסתי זה יעלה ביוקר למספר ימים ואפילו לשבועות הקרובים, ושוב ישבש משמעותית את החיים.
אך אמרה לי הנשמה אולי תנסה הפעם, רק הפעם לשמוע את המגילה ולנסות השנה לחגוג בשמחה.
השיב השכל בהגיון ובחוכמה שכיום אין מצב, כי ההמון והרעש במגילה זה מתכון לחגיגה ממש ממש לא שמחה.
והנשמה ענתה, אולי השנה בכל זאת ליהודי יהיה אורה ושמחה, יקשיבו ויבינו כי הנשמה כבר בוכה, ומשתוקקת למעט אורה ושמחה.
לב צועק ובוכה ומתפלל שקולי ישמע, אולי השנה תגיע הישועה.
התעניינתי ובדקתי האם יש קריאה שקטה ונענתי בשלילה. החלטתי לפנות למספר רבנים וגבאים, האם אפשר לקרוא את המגילה ללא רעשים.
ונאמר לי כי להרעיש במגילה באמירת המן היא מצווה, ולמחות את שמו זהו מנהג, ומנהג נוהגים ללא שינויים.
השכל והנשמה לא מבינים למה גם השנה ליהודי הקטן אין אורה ושמחה.
והלב מדמם שוב כבכל שנה, צועק ובוכה ואומר כי גם השנה לא תקרא את המגילה.
כי המנהג שלך שנוהגים ללא שינויים, הוא הגהנום שלי בחג הפורים.
מלוקט מתוך יומנו של ptsd
