כתבה דלית מור באדיבות "זמן צפון"
בתחילת השבוע נפרדו תושבי הפסגה והסביבה מנריה קטיעי, שהיה מוכר היטב ממאפיית "ראשית דגן", לאחר שהלך לעולמו בעקבות מחלת הקורונה. נריה (60), נשוי, אב לארבעה וסב לחמישה ועוד שניים בדרך שאותם כבר לא יזכה לראות ולחבק, עבר להתגורר בירושלים לפני כעשור, לכאן הגיע עם בני משפחתו מהעיר הצפונית קריית אתא.
"לגור בירושלים היה עבורו הגשמת חלום, ובירושלים הוא גם נקבר", סיפרה יערית שבח, קרובת משפחתו ושותפתו למאפייה בבכי, "קשה לי לעכל שאני מדברת עליו בלשון עבר. זה קרה כל כך מהר, הוא היה אדם בריא וחזק, רק בחנוכה חגגנו לו יום הולדת 60, מי היה מאמין".
לפני כשמונה שנים הוא פתח את המאפייה "ראשית דגן" עם קרובת משפחתו ושותפתו יערית, ותוך זמן קצר הוא הפך לדמות מוכרת ואהובה בשכונה. "ראשית דגן משרתת את כל השכונה ועוד הרבה ישובים מהסביבה. מגיעים אלינו מאדם, מעופרה ואפילו ממעלה אדומים", מספרת יערית, "זה עסק מאוד משפחתי, במפעל עובד החתן של נרי, הבן שלו עובד במאפייה והבנות שלי מגיעות לעבוד בכל יום שישי. עובדים כאן גם הרבה בני נוער מהפסגה וגם מנהלת המערך, בחורה מקסימה שגם היא תושבת הפסגה. כולם יחד הם הסוד של המקום הזה, הלקוחות לא רק הגיעו בגלל הלחמים המיוחדים או הלחמניות, גם בזכות האווירה".
כשיערית מספרת על נריה (נרי) היא פורצת בבכי, מתקשה לעכל את הבשורה ומתארת אדם אהוב במיוחד ומאוד קהילתי, "אני לא יכולה שלא לדמוע, אנחנו המומים מהאבדה שלנו. הוא היה בן אדם נמרץ ואיש של עשייה, כל כך לבבי וכמו אבא לכל העובדים והלקוחות. איש חסד שנהג לתרום לבתי הכנסת, ובסוף כל יום היה דואג לאסוף את האוכל שנשאר ולהעביר למשפחות נזקקות. תמיד חשב איפה עוד לתרום, לעזור לזולת ולעשות טוב. בנוסף הייתה לו חכמת חיים מדהימה, אהבתי להקשיב לו ולקבל עצות, היה בו חוזק והוא ידע להשפיע. מעטים האנשים כמותו. זאת אבדה ענקית".
בהלוויה השתתפו רבים, והרבנים מבתי הכנסת בפסגה דיברו עליו ארוכות. לכל אחד מהם היה סיפור על נרי, סיפור אישי מהזווית שלו, כך גם אנשי הקהילה.
לפני חודש הוא חלה בקורונה, המחלה התחילה עם סימפטומים קלים ועד להידרדרות של אל-חזור. יערית מספרת כי "יש לכולנו תחושה שהקורונה כבר מאחורינו, כולנו הולכים לסופר ולקניונים, אבל רק כשהגעתי למחלקת קורונה קיבלתי שוק ממספר החולים והחולים קשה. זה קשה לראות משפחות יושבות שם ומחכות לנס. נרי בהתחלה קצת לא הרגיש טוב והיה עם חום קל, בעלי הלך לבקר אותו, כולנו מחוסנים ולא התרגשנו מזה. המצב שלו הידרדר באופן פתאומי, זה התחיל בקוצר נשימה, ולכן הוא הגיע לטרם, שם נבהלו מהכמות הנמוכה של החמצן בדם שלו ופינו אותו בדחיפות לבית החולים. בהתחלה הוא היה מאושפז במחלקת קורונה. התמגנו בביגוד מיוחד ונכנסנו לבקר אותו, לא תיארתי לעצמי שהוא לא יצא מזה, זה בכלל לא היה משהו שעבר לרגע בראש. הוא התקשה בנשימה, ואחרי שבוע של קושי נשימתי הריאות שלו קרסו והתקשו לעבוד, עד שנאלצו לחבר אותו למכונת אקמו. תוך זמן קצר התחיל דימום בראש שגרר ניתוח. בפעם השנייה שהדימום קרה, כבר הכל היה חסר סיכוי. הוא היה מונשם ומורדם עד מוצאי שבת האחרונה, שבה הוא נפטר. הוא היה אדם צעיר ונמרץ, נפער לנו בור, חור בלב".
לפני עשור עברו נריה יחד עם רעייתו אביטל וילדיהם להתגורר בפסגת זאב, וכאמור, התחברו מהר מאוד לקהילה. עבורו זה היה חלום שהתגשם, ובהיותם בני 50 הם החליטו לעשות שינוי ולעזוב את הצפון למען ירושלים. ילדיו נשארו להתגורר בירושלים גם לאחר שנישאו.
יערית מספרת כי "מיום ראשון, אחרי ההלוויה, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, כולם רוצים לעזור בשבעה, לבשל, להיות חלק, וזה כל כך מחמם את הלב ולא ברור מאליו שזה קורה בעיר ולא ביישוב קטן. כולם מכירים את נרי וכולם רוצים לקחת חלק, יש בשכונה הרבה מאוד חום אנושי. עכשיו קשה לדבר עליו בלשון עבר, אבל אני בטוחה שעוד נעשה הרבה לזכרו ולמענו, השם שלו עוד יוזכר רבות".
הכתובת לניחום אבלים – רחוב רחמילביץ 101 דירה 3 פסגת זאב
