עמית סגל: שני אנשים תרמו השבוע תרומה גדולה לשיח

עמית סגל: ‏

שני אנשים תרמו השבוע תרומה גדולה לשיח הציבורי בישראל: אבינתן אור וברט מקגורגק. אחד העביר את המלחמה במנהרות חמאס, השני בבית הלבן. שניהם הציגו השבוע בלשון בהירה, מלב ההתרחשויות עצמן, שתי עמדות שעד עתה הוצגו בארץ כאכילת מוות, פוליטיקה צינית והפקרת חטופים. אור, חטוף שנתיים במנהרות עזה, הסביר בעברית פשוטה מדוע עסקאות לא פרופורציונליות עם חמאס רק יביאו עוד חטיפות בעתיד. מקגורק, יועצו הבכיר של ביידן, הסביר באנגלית פשוטה שממילא אף עסקה כזו לא עמדה באמת על השולחן עד שהחרב הצבאית הייתה על צווארו של ארגון הטרור.

‏צפיתי באבינתן אור ב״עובדה״ והתביישתי שוב ביחס שניתן לאמא שלו, דיצה אור, בזמן אמת על שהעזה לומר אותם הדברים. היא והורים אחרים מפורום תקווה הוצגו כמפקירי ילדיהם, ואילו מי שדחפו לכניעה - כמעין הורים מאמצים של חטופינו. הייתה זו דוגמא נוספת לעיוות שלפיו מי שהביאו את החטופים הם לא החיילים שחירפו את נפשם בעזה אלא אלה שהפגינו בדרישה להיעתר לדרישות חמאס (דרישות שכאמור, מעולם לא באמת התגבשו לכלל הצעה). נזכרתי גם באלחנן קלמנזון שנפל בבארי בבוקר שמונה באוקטובר, ושחודשים קודם לכן, באחת ההפגנות בקפלן, מישהו צעק לעברו ״יא משתמט״, כי ראה את הכיפה שלו. חלקים מסוימים באגף הזה לא משקיעים שום מאמץ בויכוח, רק בניסיון למסגר את הדעה השניה כבלתי לגיטימית.

‏האזנתי לברט מקגרגור בשורת ראיונות ונזכרתי שוב כמה שטחי השיח שלנו, כמה מוטה. רק בעולם כזה יכול ניצן אלון, שעמד בראש המנהלת הצה״לית לנושא החטופים, לשחרר לאוויר העולם ציטוטים כמו ״אפשר היה לשחרר את כולם קודם״, בלי להידרש לעובדות. בעולם כזה ניתן לפרסם ספרים ו״תחקירים״ שמציגים את חמאס כשוחר עסקאות ואילו ישראל רעת הלב, המנוכרת, הנחושה להילחם לנצח. למשפחות חטופים מותר בזמן אמת להגיד הכל (אלא אם מדובר במשפחות אור ומור, כמובן), אבל לפרשנים ולמומחים גם האמת היא אופציה.
‏במבחן התוצאה, ובניגוד לכל ההאשמות והתחזיות, בכל פעם שהוצגה עסקת חטופים, ממשלת ישראל אישרה אותה ברוב עצום. ברגע שהונחה על השולחן הצעה לסיום המלחמה בתנאים שישראל יכולה להשלים איתה, הממשלה תמכה בה. הסקרים - שבהם נתניהו רשם שיא דווקא אחרי חתימת העסקה - גם מעידים כמה אווילית הייתה הטענה שנתניהו מעוניין במלחמת נצח כי זה הדבר הפוליטי הנכון עבורו.

‏עד אוקטובר 2025, ולא יעזרו כל השקרים, לא הונחה הצעה שמאפשרת לישראל גם לקבל את כל החטופים וגם להימנע מלסגת לגבול הקודם, המדמם. כפי שהסביר מקגרגור כמו לילד מתקשה, כל המתווים כללו נסיגה מיידית מעזה עד החייל הישראלי האחרון, כאשר החטופים משוחררים בטפטוף מייסר שלפי סינוואר לא אמור היה להסתיים לעולם. מי שטוען שאין שום הבדל בין עזה עם חטופים ובלי צה״ל לבין עזה בלי חטופים ועם צה״ל הוא בור או תועמלן, ומוטב להרחיקו מכל גישה לציבור.

‏דומני גם שאותו ציבור שם לב, על אף הניסיונות לערבב אותו, לתופעה מוזרה: אלה שהסבירו במשך שנתיים שמיגרנו את חמאס ולכן אפשר לסיים את המלחמה הם אותם אלה שמסבירים כעת שחמאס חזק מאי פעם והמלחמה היא כישלון. הבוחרים יגבו מחיר מנתניהו על הפער בין הבטחת הניצחון המוחלט שלו ובין המצב בשטח. אך אם יכריחו אותם להכריע בקלפיות בין שתי ברירות לתיאור המצב במזרח התיכון - ניצחון מוחלט או כישלון מוחלט - הם לא יבחרו בכישלון.