אי אפשר להבין את התחושה הזו.את החלום הרע הזה שיום אחד זה יקרה.
שמונה שנים שירתי בתחום גיוס ושילוב החרדים לצה"ל, פיקדתי, איתרתי וגייסתי חיילים חרדים לשירות צבאי משמעותי.
מי בחזית ומי בעורף, מי כלוחם ומי כתומך.
אבל לאורך כל התקופה היה חלום בלהות אחד שריחף ברקע, מה יהיה כאשר..
גייסתי אלפים לצה"ל, הייתי חלק מפרויקט עצום למען מדינת ישראל וארץ ישראל, שלחתי את מיטב בנינו לצבא.
והפחד לא עזב, מה יקרה כאשר..
ישבתי במשרד הממוזג שלי בתל השומר, במנהלת החרדים הצבאית, לכאורה עוד יום שגרתי, פעילות שוטפת וחיילים נכנסים ויוצאים.
באותו היום ביקר אותנו רב גדוד נצח יהודה, הרב שאול עבדיאל, שבדיוק סיים את תפקידו בגדוד ורס"פ מהגדוד, איתן קלאפיש, שבא לבחון אפשרות לקבע במנהלת.
מגיעה הודעה על פיגוע ירי במקום בו החיילים שלנו, חיילי גדוד נצח יהודה, נמצאים.
גבעת אסף.
תקווה בלב שהכל יהיה בסדר.
ואז מגיעה הודעה שיש הרוגים.
רב הגדוד היוצא נמצא לידי, הרב שאול מכיר את כל החיילים כאילו הם הילדים שלו.
השליש הקודם של הגדוד איתנו.
וכולנו בוכים.
עדיין לא יודעים את השמות אבל הלב נשבר ומתרסק.
הרב, הרס"פ וקצין נוסף יוצאים למקום.
ואני מסתגר במשרד.
נשבר, בוכה ומתפלל.
מזמן לא בכיתי ככה.
מנסה להתקשר אשתי ולא מצליח לדבר, לא מצליח להוציא מילה מהפה, רק נחנק מדמעות.
ויש לנו עוד לוחם פצוע.
ודמעות.
בכי.
התרסקות.
ואז מתחילים להגיע השמות.
והתמונות.
והפנים.
ואני מתרסק.
נשבר.
מתפרק.
זה הבנים שלנו, זה האחים שלנו, זה הילדים שלנו.
היום אולי הכי קשה בחיים.
ה' טבת תשע"ט
13.12.18
יובל מור יוסף
יוסי כהן
הי"ד
