הספרייה השכונתית בפסגת זאב נמצאת במבנה חדש ומודרני. הפעילות התרבותית בו מגוונת: תערוכת ציורים של הצייר הבינלאומי ותושב השכונה, בנימין בסטיקר, מעטרות כל פינה; פעילויות לילדים; ביקורים של כיתות גן ובית ספר יסודי'; אורחים קבועים; שעות סיפור ואירועי תרבות שנוגעים לקבוצות השונות בשכונה.
"לאחרונה הקרנו כאן סרט דוקומנטרי על הקהילה היהודית באזרבייג'ן, והגיעו הרבה אנשים כי בשכונה יש הרבה עולים משם", מספרת הספרנית אנה כוגן. הספרייה מתהדרת במחלקה הרוסית העשירה והגדולה בעיר (למעט הספרייה הרוסית במרכז העיר). "הייתה לנו סדרת הרצאות ברוסית על ספרות עברית", מספרת כוגן, "והיו פעילויות לעולים חדשים, כי יש הרבה עולים בשכונה. אבל אחת התופעות המעניינות שראיתי היא בחורי ישיבה שמגיעים לספרייה לקרוא ספרות קלאסית מכל העולם. הספריות הן המקומות היחידים שבהם הם מצליחים לגשת אליה".
אנה כוגן, בת 53, היא תושבת מעלה אדומים וספרנית מגיל 19. היא עלתה לארץ בגיל 30 מניקולאייב שבאוקראינה, והספיקה לעבוד בכמה ספריות בעיר ירושלים, כולל ספריית בית העם, שעליה יסופר בהמשך. "המעבר היה מאתגר", היא מספרת, "אבל הרבה יותר מעניין. באוקראינה עבדתי בספריית ילדים, ופה מיד הגעתי לספרייה של מבוגרים".
קהל הקוראים בספרייה השכונתית בשעת אחר הצהריים הוא בעיקר ילדים ונוער. הם מגיעים כדי לשבת, לקרוא וללמוד, עם חברים או לבד. על הרצפה, על השטיח, על הפופים או על הכיסא. "אני אוהבת שמגיעים ילדים קטנים", מספרת הספרנית, ומציגה את סדרת הספרים שעטופים בניילון. "אם אימהות יושבות בצד ומרכלות בעוד הילדים עושים בלגן עם הספרים, זה לא מתאים לי. ג'ימבורי זה למשחקים, ספרייה זה לספרים".
אני בטוחה שבעתיד יהיו ספריות, אבל הן יידרשו להשתנות. "ספריות יצטרכו להיות יותר מקומות בילוי, לא רק השאלה וקריאה. יותר מחשבים, יותר מקום למשחק. הן יהיו חייבות להפוך למרכז תרבות שכונתי".
"גברים באופן מסורתי אוהבים יותר ספרי עיון, בעיקר מלחמה, וגם ניו-אייג', גידול ילדים וספרים על איך להשיג דברים. נשים יותר אוהבות רומנים רציניים. הייתה לי מין תפיסה כזו שרק בברית המועצות קוראים הרבה ספרים, אבל הגעתי לפה וגיליתי שקוראים כאן המון. כיף לי לראות הורים מגיעים עם הילדים, וילדים שיוצאים מהספרייה מהופנטים לספרים, לא מוכנים לחכות עד האוטו".
"אני אוהבת לבוא לפה עם הילדים", אומרת עדיאל בן שושן, בת 32, תושבת השכונה שמשתדלת להגיע לספרייה לפחות פעם בשבועיים. "הם יושבים להם בפופים, קוראים ומשחקים, ואני מחפשת לי פה בין המדפים ספרים. בילוי תרבותי של אחר הצהריים".
"מי שאוהב לקרוא את הספר המודפס ולחוות את החוויה של ספרייה ימשיך להגיע", אומרת רונית פנחסי, מבקרת קבועה בספרייה. "אני קוראת הרבה. אבא שלי היה ספרן בספריית הכנסת, והאהבה הונחלה אצלנו בבית. הספרייה מצליחה להחזיר אותי לילדות כל פעם מחדש".
"עד שנכנס הפלאפון לחיי הבת הבכורה שלי, היא קראה בכמויות", מספרת נירה באחג'יאן, 54, חברת ילדותה של פנחסי. לספרייה היא מגיעה עם בתה הצעירה כדי לקרוא קומיקס. הבת מספרת שהילדים בכיתה שלה לא קוראים. "זו בעיה", אומרת באחג'יאן, "אבל בשבילה מגיעים לספרייה, לנסות לתקן את זה".
אבל הספרייה ניצבת בפני עתיד לא ברור. "מי יחליף אותנו זו שאלה שמטרידה אותי מאוד", אומרת קוגן. היא והשותפות שלה ייצאו לפנסיה בשנים הקרובות, וכך יבוא לסיומו דור שלם של ספרניות יוצאות חבר העמים, שמאיישות חלק נכבד מתפקידי הספרנות בעיר בפרט, ובמדינה בכלל.
"הגענו מרוסיה עם השכלה ותנאים", היא מספרת. "מי ירצה היום לעבוד אחרי לימודים ארוכים בחצי משרה? היו לימודי ספרנות באוניברסיטת עברית, והמחלקה נסגרה כי נהיה פחות ביקוש. זה סימן למשהו. ובכללי, מעטים מאוד שסיימו תואר שני במקצוע הולכים לספריות הציבוריות. הצעירים הולכים לספריות האקדמיה וספריות מקצועיות. שם שעות עבודה והתנאים טובים יותר".
