מכתב מלב אל לב מתושבת השכונה
הי שמי מיכל, תושבת שכונת פסגת זאב מעל 30 שנה. בשנים האחרונות בעת טיולי הרגליים בשכונה אני נחרדת מתופעה חדשה שהולכת ומחריפה עד שהחלטתי לעשות מעשה ולפנות במכתב לתושבי השכונה. אני רואה יותר ויותר הולכי רגל במיוחד בשבתות שצועדים ברחובות בעודם מפצחים גרעינים, וזורקים את הקליפות על הרצפה. יש מקומות ישיבה ליד ספסלים ובגני שעשועים שאני יושבת ליד ערמות של גרעינים שמחכים כנראה לביקורו של עובד הניקיון שיגיע ביום ראשון.
אכפתיות ואהבת חינם
ואני תמהה על מי שעושה זאת כאשר יש פח אשפה מטר ליד, או שניתן לקחת שקית ניילון ולזרוק את הקליפות. מדוע ההתנהגות הזו? מה חושב מי שזורק את הפסולת בלי מחשבה שנייה על הרצפה? האם לא מפריע לתושבי השכונה הזבל הנערם יותר ויותר ברחובות? ומכאן גם ההרגל לזרוק את הכלים החד פעמיים והפסולת בטבע ובכך לפגוע בבעלי החיים ובטבע.
כשאני מטיילת כך בשכונה אני חושבת על הצו האלוקי שניתן לנו "לעובדה ולשומרה" את הארץ. והאם אנו מקיימים זאת? ? שהרי דרך ארץ קדמה לתורה.
והרי ידוע שאם נשפר את מידותינו את הרגישות שלנו לסביבה לטבע לזולת נהיה כלי גם ללימוד ולהחכמה. כשנפתח עיניים לראות את סביבתנו נבין שלא קשה להשאיר קערת מים לחתולי הרחוב לציפורים לקיפודים לבריות השקופות שלא מסוגלות לבקש. ונשמור על הצומח המייפה את השכונה ובעיקר נאהב מאוד את השכונה הנקייה המטופחת שבה אנו חיים. ידוע שאם אנו משקיעים בדבר את תשומת ליבנו וכוחותינו אנו מפתחים אהבה כלפיו וכמה נעים לכולנו להרגיש שאנו אוהבים את השכונה את העיר הקדושה את הארץ הקדושה ואת העולם הנפלא שקיבלנו במתנה לשמור וליהנות ממנו.
ייתכן שהכל זה עניין של מודעות וחוסר מודעות ופקיחת עיניים ולב לשים לב לסובב אותנו ולהשפעת העולם החיצון עלינו ולכן מסר זה. בא בתחינה לכל אחד ואחת להתעורר לאהוב את מה שאנו חושבים שלא שייך לנו ולהבין שכן כן, זה שייך לנו מאוד מאוד ממקום של אכפתיות ואהבת חינם
