סיפור חיים שהביא לשינוי משמעותי בחייהם של רבים

יום חגיגי הוא עבורי להתחיל לכתוב מעל במה מכובדת זאת.

וכאן המקום לאחל המון הצלחה על היוזמה הברוכה להקים את האתר של הפסגה, מפעל נחוץ ביותר, למידע זמין לכל דורש. מאחלת שכולנו נפיק מזה את מלא התועלת ונשתמש במידע חשוב זה רק לדברים טובים.

ראשית רציתי לספר על עצמי, כדי שתוכלו להתחבר למי ומה שאני כותבת.
קוראים לי רונית עבו, תושבת פסגת זאב מזה 27 שנים, חייה ונושמת את ההוויה של השכונה ומתפתחת יחד איתה.
כאן גידלתי את 9 ילדי. בהתחלה זה לא היה ממש קל, השכונה היתה בחיתולים, שהגענו לרחוב חיים תורן לא היה אפילו כביש.

לא היו לנו חוגים למגזר החרדי, ואני עבדתי בחוץ, לצאת ולחזור עם שעות של פקקים , בלי הרבה מקורות תעסוקה לילדים (לא היה עידן של מדיה), הפכו אותי לאישה עצבנית.
החלטתי לעזוב עבודה ולהשקיע בבית, אבל גם זה לא מה שהביא לי את שלוות הנפש –חיפשתי פתרונות יצירתיים.
הלכתי ללמוד תחום טיפולי שנקרה "מח אחד" – רציתי לעזור לעצמי, רציתי להיות אמא רגועה ולתת את המיטב, תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה ואפשר לעשות יותר טוב.
הלימודים היו נהדרים והתחלתי גם לטפל באחרים, אבל עדיין לא הייתי מרוצה מעצמי. הייתי עצבנית הרבה פעמים, ומגיבה עם הרבה כעס לילדים.
עד ש….

לפני 11 שנים בשבת בצהרים יצאנו עם הילדים לגן המשחקים, כאשר אני בסוף החודש התשיעי, לפתע הבן שלי בן 4 החליט לחצות את הכביש באופן עצמאי, מכונית שהגיעה ולא עצרה במעבר חציה, למול עיני, העיפה אותו למרחק של 2 מ, רצתי בהיסטריה ובלי לחשוב, משכתי אותו מתחת למכונית כאשר רק הראש שלו מציץ אלי בין שני הגלגלים בחזית של הרכב , פעם ראשונה שחזיתי בתאונה מול עיני, ועוד לילד שלי ועוד להיות חודש לפני לידה. המחזה זעזע אותי עד עמקי נשמתי – הילד ניצל בנס גדול, אבל אני נעשיתי לנפגעת חרדה. הייתי במצב של חרדות קשות שהתפרצו מייד אחרי הלידה .

לא הבנתי מה קורה לי,
הייתי בחוסר אונים מוחלט,
למה אני בוכה כל הזמן,
למה פתאום כל דבר מאיים עלי ומפחיד אותי,

כל דבר פעוט נראה לי אסון, הרגשתי צורך לברוח, הייתי בטוחה שאיבדתי את דעתי, לא היה לי תיאבון ולא היה לי חשק לכלום, הכרחתי את עצמי לטפל בבית ובילדים, אבל זה היה כמו זומבי, הרגשתי כל כך קטנה ואומללה.
יום אחד היכה בי הזיכרון – משהי שהיתה בדיכאון קשה אחרי לידה, קיבלה מכות חשמל כדי לחזור לתפקוד, הזיכרון היה חזק ועוצמתי, כמו מכת חשמל בשבילי, וידעתי בוודאות שלשם אני לא רוצה להגיע.
זה נתן לי דחף אדיר, לצאת מהמקום הנוראי הזה.

פניתי לפסיכיאטר, קיבלתי כדורים, השתמשתי בהם במשך כשנה , הם עזרו רק להחליש את התקפות החרדה, היו עדיין סיטואציות של חרדות ,מה גם שעליתי ב10 קג' מיותרים, כתופעת לווי של הכדורים.
הבנתי שזה לא מספיק רק כדורים, צריך משהו יסודי יותר.

התמלאתי ברצון אדיר לשינוי, התחלתי ללמוד הרבה קורסים בחשיבה חיובית ושינוי התנהגות, ואז, לאט אבל בטוח, בתהליך שלקח כמה שנים עשיתי שינוי של 180 מעלות.
למדתי למנף את כל היכולות שלי לכיוון החיובי, ליצירתיות ועשייה, בחרתי אני לנהל את החרדות, ולא שהם ינהלו אותי, השתמשתי בכל הנפילות למנף את עצמי, לקחת את הפחדים והשתמשתי בהן לכוח רצון לשינוי, הפכתי למטפלת מבוקשת, אנשים התחילו להתייעץ איתי בכל מיני נושאים.

וראיתי שהשינוי שעשיתי יכול לתת כלים ולעזור לאנשים לחולל שינויים בחייהם, אבל, ואבל גדול, הם לא יצטרכו לעבור את כל מסלול האימים שאני עברתי, הם יקבלו ממני רק את התובנות.
הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, זאת שליחות עבורי.

מסתכלת לאנשים בגובה העיניים, יודעת ומבינה על מה הם מדברים, מרגישה את הכאב שלהם.
יש מאחורי מאות טיפולים אישיים שהובילו לשינוי משמעותי בחיי אנשים.

לכן מהמקום הזה אני רוצה לכתוב לכם, ושתדעו שכל מה שנכתב כאן זה לא סתם עוד משהו, זה משהו שנוסה בדם ליבי, והביא לתוצאות.
אוהבת רונית